על מנועי צמיחה

מה חשבתי לעצמי כשאמרתי 'כן' בלשכת התעסוקה לקורס הכשרה של חצי שנה. "אם תרוצי עכשיו תספיקי לראיון אצל הד"ר שמוביל את הקורס", היא אמרה.

מה זה? במה זה? מי בכלל רוצה את זה? עכשיו? בלי הכנה? היא בכלל שמעה אותי כשאמרתי ש-י-ו-ו-ק. תואר שני במנהל עסקים? אני מחפשת עבודה. רצוי נורמלית ויציבה.

נכנסתי למשרדים חסרת התלהבות. מחפשת את הד"ר. הסתבר שהוא ד"ר למדעי ההתנהגות (מישהו אשכרה עשה קריירה מהתואר הראשון שלי). תוך כדי שאני מתיידדת עם המקום והרעיון שאני כאן, הוא מסביר לי שאין מקום בקורס ופשוט נעשתה טעות.

בום. מאותה שניה הייתי עסוקה בדבר אחד : להסביר לו כמה אני מתאימה ושהוא עושה טעות אם הוא לא מקבל אותי. תוך כדי השיחה אני מבינה שמדובר בקורס הכשרה להנחיית קבוצות. אני מתחילה להזיע אבל ממשיכה בקו ההישגי.

ולא מספרת לו שבעצם אני אוהבת את מאחורי הקלעים. אני זאת שמוכנה לכתוב את כל העבודות הסמינריוניות, רק לא להציג אותן בכיתה. שמישהו אחר ילחץ על העכבר וידבר מול 50 אנשים. אני זאת שמתחילה לגמגם ולרעוד כשפונים אליה בבית ספר או באוניברסיטה ולא מרימה את היד לשאול או לתת תשובה, גם כשהיא בטוחה שהיא יודעת.

בקיצור אני זאת שיש לה פחד במה. ועוד יותר בקיצור: שכנעתי. התקבלתי. והתמודדתי שם עם הפחד הכי גדול שלי שהפך למנוע הכי חזק שלי.